<h1>סידור רבינו עמרם גאון — שחרית של שבת</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ובתורה אחד קורא ואחד מתרגם. הקורא בתורה לא יסייע לתורגמן, שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה. ועוד כיון שבירך אסור לו להפסיק בדברים, אפילו בתרגום מפני שהוא חול, עד שחותם. אבל חזן מותר לסייע את הקורא ואת המתרגם בין בקול גדול בין בקול נמוך ואין בכך כלום. ואין קורין אותו מתרגם מפני שהוא מקרא אחרים, וכד מקרא אחרים אין עולה מן המנין, לומר מתרגמין הם ואין מתרגמין שנים. אין בכך כלום. ואי משום דשמעי גברי ונשי, לא לפרש להון ויוציאן ידי חובתן בלא פירוש. וכך אמר רב נטרונאי גאון, אלו שאין מתרגמין, ואומרין אין אנו צריכין לתרגם תרגום רבנן, אלא בלשון שלנו בלשון שהצבור מתרגמין, אין יוצאין ידי חובתן. מ"ט דהדין תרגום על קראי אסמכוהו רבנן, דאמר רב איקא בר אבין א"ר חננאל אמר רב [ג'.] מאי דכתיב ויקראו בספר תורת האלהים, זו מקרא. מפורש, זה תרגום. ושום שכל, אלו הפסוקים. וכיון דכן הוא לא אפשר דלא מתרגמינן בהדין תרגום דרבנן. ודקדקו חכמים בתרגום, דא"ר שמעון [ברכות מ"ה.] אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, מ"ט משה ידבר והאלהים יעננו בקול, שאין ת"ל בקול כו', בקולו של משה. ואין הקורא רשאי להגביה קולו יותר ממתרגם, ואם אין יכול המתרגם להגביה קולו, ימאיך קורא קולו ויקרא. הא למדת שהמצוה מן התורה לתרגם, אפילו מי שהתחיל בתרגום ועדיין הקורא לא סיים מקרא שלו, אין רשאין לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא, שישמעו העם קול מתרגם. דא"ר זירא אמר רב חסדא [סוטה ל"ט:] אין הקורא רשאי לקרות בתורה עד שיכלה אמן מפי הצבור, ואין מתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא, ואין הקורא רשאי להתחיל בפסוק אחר, עד שיכלה התרגום מפי המתרגם. וכן במשנה שנינו [כ"ד.] קטן קורא בתורה ומתרגם. הילכך חייבין לתרגם ילמדו ויתרגמו ויוצאין ידי חובתן, ואם יש מקום שרוצין לפרש להם, יעמוד אחר חוץ ממתרגם ויפרש להם בלשונם.
<h2>דף כא.</h2>
הכי אמר רב נטרונאי גאון דוכתא דמצלו בה בי עשרה ולית להון [ז' גברי] דידעי למקרי בס"ת, קרי כל גברא תרי [ותלת] זמני ושפיר דמי. חדא דלא למבטל מנהג ישראל וליבטלו ברכות, ועוד לאשמועינן להנך דלא גמירי. ולית בה משום מוציא שם שמים לבטלה.
<h2>דף כא:</h2>
וקורין בתורה שבעה. דתנן בשני ובחמישי, ובשבת במנחה קורין שלשה. ואמרינן הני שלשה כנגד מי, אמר רב כנגד כהנים לוים וישראלים. ותני רב שימי מבירתא דשיחור, אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת. וידבר עולה מן המנין, ואחרון קורא ארבעה. אמרינן הני עשרה פסוקים כנגד מי, אריב"ל כנגד עשרה בטלנין. רב יהודה אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו למשה בסיני. ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ואמר רבא ראשון שקרא ארבעה משובח. דתנן שלש קופות של שלש סאין תורמין את הלשכה וכתוב בהן אל"ף בי"ת גימ"ל, לידע איזה מהן נתרמה תחלה להקריב ממנו ראשון, שמצוה בראשון. ואמצעי שקרא ארבעה, משובח. דתניא אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. מלמד שמסדר פניהם כלפי נר המערבי. א"ר נתן מכאן שאמצעי משובח. ואחרון שקרא ארבעה, משובח. משום מעלין בקדש ולא מורידין. ואע"ג דקתני רב שימי אחרון קורא ארבעה, כרבא עבדינן. ותו אמרינן עובדא, רב פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גובר, קם קרא ראשון ארבעה. ושבחיה אבי גובר לרב פפא. ותקינו רבנן דכלהו דקרו מברכי לפניה ולאחריה, גזירה משום נכנסין וגזירה משום יוצאין.
<h2>דף לא.</h2>
ובמקום שמפטיר בשבת שחרית, שם מתחיל בשבת במנחה, ובשני ובחמישי ובשבת הבאה. ומפסיקין לראשי חדשים ולחנוכה. כגון ראשי חדשים שחלו להיות בשני ובחמישי. וחנוכה, דהיא תמניא יומא, שני וחמישי די בגוייהו מפסיקין. ופורים נמי דחל בחמישי מפסיקין, ולא קרו בענינא בפרשתא דההיא שבתא כדעבדינן בשני וחמישי דכולא שתא. ולתענית נמי מפסיקין. וליום הכפורים נמי, שחל להיות בין בשני בין בחמישי בין בשבת מפסיקין ולא קרו בענינא דההיא שבתא. אבל במנחה ביום טוב שחל להיות בשבת, וכן שני וחמישי שמראש השנה עד החג אין קורין אלא בסדר פרשיות. ובמנחה של יום טוב של חג הסוכות שחל להיות בשבת קורין וזאת הברכה, וכל השנה כלה קמי פסחא וקמי חגא דשבועיא וקמי ריש שתא, קרינן בסדר פרשיות.
<h2>דף לב.</h2>
ובתורה אחד קורא ואחד מתרגם. הקורא בתורה לא יסייע לתורגמן, שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה. ועוד כיון שבירך אסור לו להפסיק בדברים, אפילו בתרגום מפני שהוא חול, עד שחותם. אבל חזן מותר לסייע את הקורא ואת המתרגם בין בקול גדול בין בקול נמוך ואין בכך כלום. ואין קורין אותו מתרגם מפני שהוא מקרא אחרים, וכד מקרא אחרים אין עולה מן המנין, לומר מתרגמין הם ואין מתרגמין שנים. אין בכך כלום. ואי משום דשמעי גברי ונשי, לא לפרש להון ויוציאן ידי חובתן בלא פירוש. וכך אמר רב נטרונאי גאון, אלו שאין מתרגמין, ואומרין אין אנו צריכין לתרגם תרגום רבנן, אלא בלשון שלנו בלשון שהצבור מתרגמין, אין יוצאין ידי חובתן. מ"ט דהדין תרגום על קראי אסמכוהו רבנן, דאמר רב איקא בר אבין א"ר חננאל אמר רב [ג'.] מאי דכתיב ויקראו בספר תורת האלהים, זו מקרא. מפורש, זה תרגום. ושום שכל, אלו הפסוקים. וכיון דכן הוא לא אפשר דלא מתרגמינן בהדין תרגום דרבנן. ודקדקו חכמים בתרגום, דא"ר שמעון [ברכות מ"ה.] אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, מ"ט משה ידבר והאלהים יעננו בקול, שאין ת"ל בקול כו', בקולו של משה. ואין הקורא רשאי להגביה קולו יותר ממתרגם, ואם אין יכול המתרגם להגביה קולו, ימאיך קורא קולו ויקרא. הא למדת שהמצוה מן התורה לתרגם, אפילו מי שהתחיל בתרגום ועדיין הקורא לא סיים מקרא שלו, אין רשאין לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא, שישמעו העם קול מתרגם. דא"ר זירא אמר רב חסדא [סוטה ל"ט:] אין הקורא רשאי לקרות בתורה עד שיכלה אמן מפי הצבור, ואין מתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא, ואין הקורא רשאי להתחיל בפסוק אחר, עד שיכלה התרגום מפי המתרגם. וכן במשנה שנינו [כ"ד.] קטן קורא בתורה ומתרגם. הילכך חייבין לתרגם ילמדו ויתרגמו ויוצאין ידי חובתן, ואם יש מקום שרוצין לפרש להם, יעמוד אחר חוץ ממתרגם ויפרש להם בלשונם.
